Operation"Raviv"-1969 War of Attrition Sinai

מבצע "רביב" 1969 מלחמת ההתשה בחזית המצרית







captured T54- "Tiran" 4 in the use of the IDF in the operation

Captured PT 76 used by the IDF in the operation

.
OPEATION RAVIV, 1969.

Following Israel's victory in the Six Day War of June 1967,
the Arab nations began to place military, political, and
diplomatic pressure on Israel to regain the territory they lost in
the war. On March 8, 1969, a massive Egyptian bombardment of
Israeli positions on the eastern bank of the Suez canal signaled
the opening of the War of Attrition, which lasted until 1973.

Operation Raviv, a raid into Egypt conducted by Israel in
September 1969. could have had many objectives. The Israelis
claim that the operation diverted the Egyptian high command's
attention from the canal zone, where its artillery bombardment of
Israeli positions had become incessant." Another, more
plausible, reason for committing ground forces was to destroy
radar and anti-aircraft missile sites."
A new radar system installed by the Russians in July
permitted the Egyptians to track Israeli aircraft out to 188
miles." The Egyptians were also experimenting with an
integrated air defense system that combined radar warning, air
defense aircraft, and surface-to-air missiles."9 These
capabilities severely restricted Israel's ability to conduct air
operations in the Sinai. Despite Israel's claims in the press,
the major objectives of Operation Raviv were these air defense
installations.
At 0337 hours on 9 September, an Israeli force of
approximately battalion size landed on the western side of the
Gulf of Suez." The force rapidly disembarked from its landing
craft and began a nine-hour mission to destroy Egyptian ADA
installations .
Prior to the landing, Israeli commandos blew up two Egyptian
Osa missile boats to the north of the landing site.The action
had two effects. First, it prevented the interception of the
landing craft used to transport the raiders. Secondly, it focused
the Egyptians' attention to the north.

Two types of Egyptian forces faced the Israeli raiders.
First, there were the defenders of the air defense installations,
who are described as "scattered."
Their task (was) routine observation rather than the
repelling of enemy tanks, especially as they had only small
arms and anti-tank guns with a range of no more than 500
yards.
The second enemy force the Israelis faced was a "large armored
force,"" which was based twenty-five miles to the north of the
landing point.
The firepower of the raiders was more than a match for its
immediate opponents-the lightly defended air defense
installations. While the Israelis still keep the exact size of
the raiding force a secret, they admit to using T-55 tanks and
BTR-50 personnel carriers captured from the Arabs in the Six Day
War. An infantry unit of unknown size rode in the BTR-50s.
To avoid the firepower of the armored unit to their north,
the Israelis relied upon their maneuver advantage. The raiders
moved at "armored speed. They destroyed two major
installations and covered forty-five kilometers on the ground in
less than nine hours.' To degrade the enemy's ability to
maneuver against them, the Israeli raiders moved from north to
south. In this way, they moved away from the Egyptian armor
force.
As the Israelis drove south, they protected themselves by
creating barriers. By blowing down rock formations that overhung
the road, the raiders restricted the maneuver of any force
attempting to chase them. These obstacles, combined with the
night landing and the rapid movement away from the Egyptian
armored force greatly increased the raider's protection from enemy
firepower and maneuver. After destroying the Egyptian air defense
installations, the raiders broke contact with their final
objective at Ras Saafrana and withdrew back across the Gulf of
Suez by landing craft.
Leadership was critical to the success of the raid. LTC
Harel, the commander and a veteran tank soldier, planned the raid
in detail." The Israelis carefully analyzed the accessibility
of their target. They identified the danger posed by the Osa
patrol boats and eliminated them. They knew the location of the
Egyptian armor unit and planned to avoid it. Their plan of attack
rapidly destroyed the targeted air defense installations and
permitted them to disengage and return to friendly lines.
The raid also created confusion in the Egyptian leadership
and forced them to react. The perceived threat of further attacks
made the Egyptians focus their attention on the Gulf region,
giving the Israeli positions on the east bank of the canal a break
from constant harassment."
Operation Raviv was a complete success for the Israelis. By
destroying Egyptian forces that were not committed to the ongoing
battle across the Suez Canal, the Israelis altered the tone of
the War of Attrition. They showed that they did not feel bound to
fight along fixed lines. By crossing the Gulf with an armor force
and freely operating for nine hours in Egyptian territory, the
Israelis demonstrated the vulnerability of Egyptian defenses. The
Egyptians could no longer afford to concentrate their combat units
on the Canal, since that would leave air defense nodes without
adequate protection from ground attack.



Captured BTR 50 APC on a test


מבצע  רביב

מבצע משולב רחב היקף שביצע צה"ל ביום שלישי, ה-9 בספטמבר 1969 בחוף המערבי של מפרץ סואץ.
המבצע בא כתגובה על תוקפנות מצרית במלחמת ההתשה ובמסגרתו בוצעה פשיטה משוריינת באמצעות נחתות של חיל הים באזור אל-חפייר.
המבצע היה נדבך נוסף במדיניות צה"ל שהחליט שלא להמשיך בפעולות המגננה בהן נקט מאז מלחמת ששת הימים אלא יזם פעולות התקפיות לאורך הקו ובעומק שטח-האויב על מנת להעביר את הלחימה אל השטח המצרי, להשיג עליונות אווירית, לאלץ את המצרים לפצל את כוחותיהם ולפגוע בהם פגיעה טקטית ומוראלית.
במבצע 'רביב' נכלל כוח הכוח שהיה רכוב על גבי טנקים ונגמ"שי שלל מתוצרת סובייטית ובכללם טנקים מדגמי T-54 (שהוסבו לשימוש בצה"ל ונקראו "טירן 4"), ונגמ"שים מדגם BTR-50. נוכחותו של רק"ם מתוצרת סובייטית כחלק מהכוח הצה"לי אפשרה תכנון פעולת הטעייה בעורף המצרי.
תכנון המבצע הוטל על מטה משותף של מפקדת גייסות השריון בראשות האלוף אברהם אדן (ברן) ומפקדת חיל הים בראשות האלוף אברהם בוצר. כמפקד המבצע מונה סא"ל ברוך הראל (פינקו) שהיה סגן מפקד חטיבה 7 במלחמת ששת הימים והמתין למינויו כמפקד חטיבה 14, הראל הוביל את התכנון הפרטני של המבצע. לסגן המפקד מונה רס"ן שלמה באום, יוזם המבצע, שהיה אז מפקד סיירת חטיבה 7. הכוח התאמן כשישה שבועות בהכנה למבצע.
בשבוע שלפני המבצע הוסעו הטנקים והנגמ"שים בלילות, בנסיעה על זחליהם, אל נקודת ההעמסה בראס סודר. שם הם נצבעו בסכימת צביעה מצרית צהבהבה (לצורך הטעיה) והוטענו בתחמושת עודפת ודלק רזרבי. הלוחמים קיבלו מדים מצריים וביניהם שובצו גם מספר דוברי ערבית ומספר לוחמי חיל הים שנועדו להכשיר את חוף הנחיתה ונקודת ההעמסה על הנחתות.

מבצע אסקורט

בכדי למנוע את גילוי ויירוט פעולת ההנחתה של כוחות השריון, פשטו בליל ה-7 בספטמבר 1969 אנשי הקומנדו הימי על שתי טרפדות מצריות מדגם פ-183 במעגן הצי המצרי ראס סאדאת דרומית לעיר סואץ. שמונת הלוחמים הגיעו אל הספינות באמצעות טורפדו מאויש מסוג "חזיר" והטביעו אותן באמצעות מטעני עלוקה. הפעולה הוכתרה בהצלחה אך נהרגו בה שלושה לוחמים.
בערב המבצע הועמס כח השריון בראס סודר על גבי 3 הנחתות ועוד באותו הלילה הפליג לעבר החוף המצרי, כשהוא מאובטח על ידי לוחמי הקומנדו הימי בסירות ברטראם. אנשי הקומנדו תפסו את ראש הגשר, דרומית לביר תמדה כ-40 ק"מ דרומית לעיר סואץ, להחפה ללא קרב, והנחיתה החלה ב-9 בספטמבר לפנות בוקר. מיד לאחר הנחיתה, החל הכוח המשוריין בתנועה מהירה דרומה. לאורך 50 ק"מ השמיד הכוח נקודות משמר, תחנות צבא, תחנות מכ"ם ימיות ואוויריות, כלי רכב צבאיים ואזרחיים שנעו לאורך הציר, עמודי חשמל ומאהלים.
תוך כדי תנועה ירו הטנקים בסלעים מעל הציר כדי שידרדרו ויחסמו אותו בפני תגבורת מצפון. במהלך המבצע הגיע לאזור התקיפה הגנרל המצרי שפיקד על הגזרה ונדרס כשניסה לעצור את הטנקים שחשב למצריים. הכח נע במהירות והשכם בבוקר תקף את מחנה אבו דראג' והרס אותו ואת תחנת המכ"ם שבו. משם המשיך הכח דרומה לכיוון מחנה ראס זעפרנה. לצורך כיבוש המחנה, חסמו הטנקים את האזור משני צידיו ושני כוחות טיהור רגליים נכנסו לתוך המתחם ופוצצו את המבנים שבו כולל תחנת מכ"ם.
למרות כח האש הגדול שהפעילו הטנקים, התגובה המצרית בשני היעדים העיקריים הייתה חלושה ולא נשלחה כל תגבורת, כפי הנראה כתוצאה מההטעיה המוצלחת. לקראת סוף המהלך זיהו הכוחות חניון רק"ם מצרי בהמשך החוף דרומה, אך לא קיבלו אישור לתקוף אותו.
כחלק מהמבצע המשולב המריאה מבסיס רמת דוד בשעה 07:20 רביעיית מטוסי סקייהוק של טייסת העמק. מוביל הרביעייה היה חגי רכטמן רונן ז"ל ועימו טסו אהרון (יאלו) שביט, רמי הרפז וחנן תורן. רביעיית המטוסים הגיעה לאזור רס זעפרנה והפציצה תחנת מכ"מ ועמדות נ"מ בעומק השטח. כמו כן סייעה לכוח הפושט סוללת תותחי 130 מ"מ שנפרסה מעבר למפרץ.

תוצאות המבצע

במבצע נהרגו לפחות 150 חיילים ושוטרים מצריים, וביניהם מפקד הגזרה. מספר כלי הרכב המצריים שהושמדו מוערך ב-70, מהם 3 נגמ"שים.
בעקבות מבצע 'רביב' הדיח גמאל עבד אל-נאצר את צמרת הפיקוד הצבאי המצרי, ובכללה את הרמטכ"ל, גנרל אחמד איסמעיל עלי ומפקדי חיל-הים, חיל האוויר, וזירת ים סוף. למחרת המבצע, ב-10 בספטמבר לקה נאצר באוטם שריר הלב - ושנה לאחריו מת מהתקף נוסף. הצלחת המבצע הייתה בין הגורמים לביסוס העליונות האווירית של חיל האוויר בזירה ונודעה לה חשיבות טקטית ומוראלית.
הרמטכ"ל חיים בר-לב כתה למשתתפים במבצע ב-12 בספטמבר 1969:
מבצע "רביב" היה הראשון מסוגו בצה"ל ולמרות חוסר הנסיון בפעולות כאלו והסיבוכים הרבים הכרוכים בכך, התנהל המבצע, מתחילתו ועד סופו, ללא שיבושים אשר הם בדרך כלל מנת חלקם של מבצעים.
במהלך הפשיטה חבר לכח מסוק אלואט שפינה פצוע מקרב הכח הקרקעי - לוחם שנפצע באורח קל מתקלה בנשקו. וסיפק לכח ציוד לתיקון אחד הטנקים שסבל מתקלה בזחל.
לאחר נפילת מטוסו של חגי רונן , יצאו לזירה שני מטוסי סקייהוק נוספים, שני מסוקי בל ושני מסוקי סופר פרלון אולם חגי לא נמצא. חיפושים אוויריים, יבשתיים וימיים לא העלו דבר ורב-סרן חגי רונן, הוכרז חלל.



IDF Parade history 1948-1973


הסטוריה של המצעדים הצבאים של צה"ל בכל הזמנים







Yakov Dori IDF chife of staff 1949 parade

1949
Marmon Harrington mk 4 1949 Tel Aviv

Navy 1949


Captured Egyptian Archer tanks from 1956 'Kadesh" war 1956 in Tel Aviv 1957 parade
1968 Parade in Jerusalem




First IDF military parade in Tel Aviv 1949



1949 parade

Tel Aviv 1952


1973 Jerusalem



































The Israel Defense Forces parade was an event during the first 25 years of the State of Israel's existence to celebrate its military might. It was cancelled after 1973 due to financial concerns.

The first IDF parade took place during the 1948 Arab-Israeli War, on July 27, 1948, on Allenby Street and Ben Yehuda Street in Tel Aviv.

The second parade took place in 1949, on Israel's first independence day, in Tel Aviv. It failed in the process because the overenthusiastic crowd burst into the parade ground. It was nicknamed "The parade that did not march".

Starting with the third parade in 1950, annual parades were held on the country's independence day, ending in 1968. Citing financial concerns, it was then decided that the parade should only be held on special occasions. The last IDF parade thus took place in 1973, on Israel's 25th birthday.

The Israel Defense Forces still has weapon exhibitions country-wide on Independence Day, but they are stationary and have a limited scale.



1957





1949







1957





1954
On the independence day of the state of Israel the IDF parade took place in Haifa
Marching from south to north from where "Dado" beach is today to Haifa downtown
near the port.
Prime minister David Ben Gurion and the chief of staff of the IDF Maklef were saluting the military parade













IDF MARCH


1968 parade in Jerusalem




1966 IDF Parade in Haifa













1968 IDF parade in Jerusalem






















1967 parade one month peior to the Six Days War

IDF Sherman platoon pre 1967

IDF Sherman platoon pre 1967

1967 arab propaganda

1967 arab propaganda
Israel must be strong